לא הייתה לי כתובת קעקע אחת כשהתחלתי את הפרויקט הראשון והשני, היה לי קשה להתחייב לטווח ארוך.

אבל גם לפני כן הבנתי שאני מעריצה אותם ואת הציורים שלהם. האומנות שלהם. האהבות שלהם. הנפש שלהם. הייחודיות שלהם.

את מי שהפכו לתמיד את הגוף שלהם לתמונה.

בניתי לי משהו שנקרא פרויקט מקועקעים. פעם בשנה אני עוזבת הכל לכמה ימים ומתעדת אותם. 

המקועקעים. ובכל פעם מתמכרת יותר. 

הישראלים שהפכו את עצמם לתמונה. בסוף גם יש תערוכה. שבזכותה אני זוכה להכיר אנשים שמצליחים כל אחד ואחת לשנות בי משהו, בגלל הבחירות שלהם והסיפורים שלהם שעומדים מאחורי כל כתובת קעקע.